אזוטריזם ומיניות בפרשנותו של הרמב״ם

׳תמר אשת ער׳ מבעד ליצירות ימי הביניים ועד העת החדשה המוקדמת | 207 וחליצה . בגרסה זו ( * 33 ) יש התייחסות לגרעינו של הסיפור והיא נוגעת במנהג הייבום 24 ובעיקר ביחס למשגל זונה . אשר לטעם היבום כתוב שהיה מנהג קדום לפני מתן תורה שהתורה השאירה אותו בעינו [ . . . ] מפרשת יהודה ( בראשית ל״ח ) ניתן ללמוד מידה מעולה ויושר בדינים . זאת מדברו : תקח לה פן נהיה לבוז . הנה שלחתי הגדי הזה . ההסבר לזאת הוא שמשגל קדשה ( היה ) לפני מתן תורה כמשגל איש את אשתו לאחר מתן תורה . כוונתי שזה ( היה ) מעשה מותר שלא ( היה ) בו גנאי כלל . ותשלום השכר המוסכם לקדשה ( היה ) אז כתשלום כתובת אשה לה בשעת הגירושין כיום . כלומר, זאת היא זכות מזכויות האשה המוטלת על האיש לשלם . דברו של יהודה : פן נהיה לבוז מלמדנו שחרפה לנו לשוחח על כל ענייני משגל, אפילו המותר, וראוי לשתוק על אודותם ולהסתירם , אפילו אם יגרום הדבר נזק ממוני, כמו שאתה רואה שיהודה עשה באומרו : ״מוטב שאני אפסיד ושהיא תזכה במה שלקחה, משאגלה את החיפוש ברבים ונהיה לחרפה״ . זאת היא המידה המעולה שלמדנו מפרשה זאת . ואילו היושר שלמדנו הוא שהוא אמר שהוא נקי מלקפח אותה וש...  אל הספר
הוצאת אוניברסיטת בר אילן