ו. מאפיינים לשוניים

מבוא 3 . ״קרוב מ-״ – קרוב ל- ( בהשפעת הצירוף הערבי ׳קריב מן׳ ) . 167 . הקדמת כינוי רומז לשם עצם, כגון ״זאת הפרשה״ ( הפירוש לפרק מ׳, 1 ) . 6 . השימוש בפועל ׳לזכור׳ ( במחשבה ) בהוראה ׳להזכיר׳ ( בפה ) שכיח מאוד בפי ראב״ע, כנראה בהשפעת הפועל הערבי ד׳כ״ר ( בבניין פַעַלַהמקביל לבניין הקל בעברית ) , שהוראתו ׳לציין׳ או ׳להזכיר׳ . בפירוש לפרק מ״ג, 18 מבאר ראב״ע את הפועל המקראי ׳לזכור׳ בהוראה זו, ובפירושו לקה׳ ט׳, 1 הוא דן בסוגיה זו בהרחבה : ״יש מדקדקים אמרו, כי הזֵכר אינו בפה, והעניין – כי כל ׳זכר׳ ו׳יזכור׳ הוא זכירת הלב [ . . . ] . ויותר נכון הוא בעיני להיות מלת ׳זכירה׳ פעם בלב ופעם בפה . ויורה עליו ׳ומשא ה׳ לא תזכרו עוד׳ ( יר׳ כ״ג, 36 ) , שעניינו – לא תזכרו עוד לי בפה ׳משא ה׳׳ ; כי מה עניין לא יעלה על לבבכם זכר ׳משא׳ ? ! ״ . כלומר, הציווי אינו תופס לגבי המחשבה והזיכרון, שאינם נתונים לשליטת הרצון . לשונו של ראב״ע משופעת בביטויים האופייניים לעברית המקראית ( ואף בשיבוץ חלקֵי פסוקים ) , שנחשבה בעיניו ללשון הצחה והנשגבה מכולן . אני עומד על מאפיין זה במקומות בולטים . יש לשים לב באופן מיוחד לשימושו ...  אל הספר