א ו ר י ה ו ל נ ד ר [ 130 ] המנחה שהם מסיימים בזה את הדיון . הגברת חזרה לשבת והשתכשכה בהנאה בצעיפה ובסריגיה . אחדים מבאי האירוע התרעמו בקול על קטיעת הדיון באבו, ואף נטשו את האולם . לאחר כמה דקות החלה הקרנת הסרט . האם קריאת הקרב של הגברת — "אנחנו כבר יודעים הכל על הרומן" — אמורה לעורר בנו זעזוע ? שאט נפש ? ואולי היא מעין הרחבה של קריאות אחרות, שהופעתן שכיחה באירועים מעין אלה, ומתקבלת תמיד בהבנה — החל בזעקת השבר "לא שומעים" ( זעקה המעוררת תמיד את החשד שהזועק הגיע כדי לא לשמוע, ולא כדי לשמוע ) וכלה בדרישה מן הדובר או הדוברת המסוימים להציג את עצמם ( "מי אתה ? שיציג את עצמו . אנחנו לא יודעים מי זה" ) ? ועל מה מעידה קריאה כזאת — על איזו הידרדרות איומה ביחסי קהל-אמן ? על שיא חדש של וולגריות ? או שמא על תוצאתו המתבקשת ומחויבת המציאות של כל דיון הנערך בישראל הרב תרבותית ? עם ישראל אוהב תרבות . זו עובדה משונה אבל מוכחת . יש בישראל אינספור פסטיבלים בשלל תחומים, לא מעט תזמורות ולהקות ומלהקים, המוני בתי מדרש להמונים, המון פרסים, המון ועדות פרסים, אלפי הוגים ואמנים קונספטואליים ומאות אלפי סופרים ומש...
אל הספר