א ו ר י ה ו ל נ ד ר [ 80 ] תשובה לשאלה זו טומנת בחובה משהו משני פניו של המעשה התרגומי באשר הוא ; פן אחד הקשור בכל נימיו לתקופה ולזמן המסוימים ול"רוח ההיסטורית" בכלל, ופן אחר שזר לרוח זו לחלוטין . הפן הראשון נוגע בשאלה מהותית — שאלת הקִדמה באמנות ; האם מי שזיהה בסגנונו שלו כוח מניע זהה לזה שפעם בכתיבתם של המתים הגדולים יוכל לשוב ולכתוב כמותם ? אם אתרע מזלך ונולדת אחרי פרוּסט, אבל בנפשך אתה פרוסטיאני גמור, תוכל לבחור באחת משתיים : או שתוותר על ייחודך ותיהפך לאפיגון, או שתיעשה טרום-פרוסטי בעידן פוסט- פרוסטי, כלומר תהיה לאנכרוניסטי . במקרה כזה, נראה שהבחירה ההגיונית ביותר מבחינתו של אותו יוצר היא לתרגם את פרוסט — בהנחה שדרך הביניים שהציג בורחס, דרכו של פייר מנאר, אינה קבילה מחוץ לעולמו של הסופר הארגנטינאי . פן זה של התרגום, המחריף את השאלה עתיקת היומין בדבר מהותה של איכות אמנותית ( האם פירושה דרגת צבירה גבוהה של "טיב" אמנותי שכבר התקיים, או שמא לידה מוטנטית של דבר-מה חדש וייחודי ) , מוליך את מי שהדבר בנפשו אל הפן האחר של התרגום, הפן האישי . אפשר לצטט, בהקשר זה, אמרה תלמודית נהדרת מבית מדרש...
אל הספר