מילת הכבוד של הרחוב | 279 הקול . של . אום . כולת'ום . מתערבב . לי . בראש . עם . רעש . קוביות . השש-בש . ועם . מלמולי . הגברים, . שלחשו . יחד . איתה . כל . מילה . התמונה . שלה, . שהייתה . תלויה . על . הקיר, . הפחידה . אותי . היא . הייתה . האישה . הגדולה . מהחלומות . לא . החלומות . שלי, . אבל . סבא . שלי . היה . מתרגם . לי . לעברית . רצוצה . שורות . מהשירים . שלה . ומנסה . לדוג . מעיני . חצי . מהתאווה . שהציפה . את . עיניו . החברים . שלי . היו . אז . בגן . הילדים . הם . שרו . "סלינו . על . כתפינו" . ושירים . דומים, . שצחצחו . את . העברית . בגרונם, . ואני . הייתי . שבוי . בפטישי . קולה . של . האישה . שהכתה . אהבה . אבודה, . רחוקה . מאוחר . יותר, . כשהיא . שרה . "הרגלתי . את . עיני . לראות . אותך . / . ואם . לא . תבוא . יום . אחד . / . יימחק . היום . ההוא . מחיי", . האמנתי . בסתר . לבי . שהשורות . האלה . כוונו . גם . אלי אחר-כך . שמעתי . גם . קולות . אחרים, . אבל . הפולחן . של . שמיעת . השיר . החדש . שלה, . בכל . יום . חמישי . הראשון . בחודש, . נמשך . ההורים . שלי . ידעו . שהיא . הזמרת . ש...
אל הספר