218 | אמיר אור כשלעצמה ולא כפיסה בפאזל : "מִכָּל אִישׁ שֶׁיִּתָּקֵל / בְּתוֹלְדוֹת חַיַּי אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת : / רְאֵה כָּל שׁוּרָה / לְבַדָּהּ" . אם בכל זאת נשמעת אצלה נימה של מחאה, הריהי לא רק על כך ש " בְּעֵינֵי כַּמָּה אַשְׁכְּנַזִּים אוּלַי הָיִיתִי הַגַּנָּב מִבַּגְדַד " ( " בעיני כמה אשכנזים " , הבולימיה של הנשמה , עמ ’ 20 ) . והרשימה אינה נעצרת בעמדה המזרחית אלא ממשיכה הלאה, צולחת עדוֹת עם "רוֹמָנִי גַּנָּב / תֵּימָנִי שָׁחוֹר, זַיִן שֶׁל חֲמוֹר / יֶקֶה פּוֹץ / מָרוֹקָאִי סַכִּין / חֲתִיכַת טְרִיפּוֹלִיטָאִי / מַאפְיָה רוּסִית, כֻּלָּן זוֹנוֹת" וכן הלאה - עד למקום שבו הכינויים כולם הופכים לביטוי של אותה תפיסת אחר מאוימת ועוינת, מעבר לכל הבדלי מוצא ועדה . היכולת הזו למידה של פרספקטיבה, מצד אחד ולדיבור טעון, לעתים אקסטטי, מצד שני - היא המאפיינת את שירתה של אמירה הס ונותנת לה את הממד האתי והרוחני המאפיין ומייחד אותה . ניכוס עדתי של שירתה אפשרי במחיר הבלטתם של מאפיינים עדתיים, אך באופן זה הוא משקף את יצירתה במראה מעוותת . ניכוס פוליטי כזה הוא מין מיטת סדום פואטית שמקצצת ענפים מפוארי...
אל הספר