114 | גוף, מרחב וזיכרון בטרילוגיה האלכסנדרונית / דליה כהן קנוהל בניגוד לדויד הנשי והעדין ובעל הגינונים האירופיים, תלעוני היליד זועק לאחר הפסדו במרוץ . זעקת שבר מסמרת שיער בקעה מלועו השחור של הבדואי . ואף על פי שהיו בה סממניו של תיאטרון זול, הצליחה לזעזע רגע את הקהל . אמנם היו שסלדו מן המנהג ההמוני הזה, וראו בו אי ידיעה להפסיד בכבוד, אבל הרוב שמעו בצעקה הזאת הדים שונים לגמרי . לאחר זמן, בבית המשפט, אמר מי שאמר שבזעקה הזאת שמע את צעקתה של מצרים הנרמסת ברגלי זרים . . . ( שם : 187 ) . אל - תלעוני קיים קשר נפשי חזק בינו לבין סוסו, וזה היה, כך סברו, סוד הצלחתו במרוצים . על אחמד אמרו שלא אהב אישה מימיו . אמרו שלא אהב אב ואם ואת אחיו המרובים שטם . אבל : את המדבר אהב, ואפילו אותו נטש לרעות בשדות זרים . [ . . . ] אחמד [ אל - תלעוני ] וסוסו "בוראק" הריהם כמקשה אחת, שלמוּת . אינך יודע היכן נגמר האדם והיכן מתחיל הסוס . כדברים האלה היו הבריות אומרים עליו [ על ז'וזף חמדי - עאלי ] ועל לילא . הייפלא אפוא שביום שעזבתוּונתעופפה לה לרעות בשדות הנצח של גן עדן, פרש ז'וזף מן הזירה ולא חזר לרכוב לעולם ? לא כן...
אל הספר