התגובה לתגובתיות-היתר 187 "מכרו" את המניות בכל מחיר שאפשר היה להשיג בבורסה אחרת או שרשמנו את ההשקעה כהפסד מוחלט . כך שהאפשרות שהחברות יפשטו את הרגל לא היתה מקור הסיכון החבוי שיכול היה להסביר את התוצאות שלנו . ועדיין, המניות הלוזריות הללו אכן נראו נושאות סיכון . והאם לא הגיוני שמניות מרתיעות למראה, כגון אלה שמחיריהן צנחו, יצטרכו להרוויח שיעור תשואה גבוה יותר ( "פרמיית סיכון" ) בשוק ? אפשר אולי לחשוב כך, אבל חשיבה מסוג זה לא נחשבה כשרה בכלכלת המימון המודרנית . באותו זמן הדרך הטובה והנכונה למדוד את הסיכון במניה היתה להשתמש במודל תמחור נכסי הון ( caPM, capital asset pricing model ) שפותח באופן בלתי תלוי על 2 ידי כלכלני המימון ג'ון לינטנר וויליאם שארפ . לפי caPM-ה , הסיכון היחידי שזוכה לתגמול בעולם רציונלי הוא המידה שבה קיים מתאם בין תשואות המניה לשאר השוק . אם יוצרים תיק שמורכב מחבילה של מניות עם סיכון גבוה מאוד שמחיריהן עולים ויורדים ללא הרף, התיק עצמו לא יהיה מסוכן במיוחד כל עוד תנודות המחירים של כל מניה ומניה המרכיבות את התיק אינן תלויות זו בזו, כי אז התנודות בממוצע יקזזו זו את זו . אבל...
אל הספר