פרק שני: בבואה ורמז

964 תוספות : מסד וטפחות כאילו מגינוני שירה, קישוטים, חרוזים, מילים מצוינות וכהנה, הוא נקרא במשנה התרשמות כבעל איכות נבדלת . אין הוא "נתח חיים", אלא שיר . אכן, בלא כלים "מלאכותיים", הבאים להעיד על השיר כשיר, מוכרח השיר לציין עצמו כשיר על ידי פריצה חריפה ממהות הדברים המצוירים . בלא מסגרת וחרוז ובזרימה חופשית, אם ידבק השיר במציאות לתארהּ כמות שהיא, מה יבדיל בינו ובין מאמר או רשימה . ההפשטה, במובן של הסתלקות מן המציאות בתוכניותיה השלמות, המוגדרות, באה להעניק ייחוד לדברי השיר, בניגוד לבבואתיוּת של השיר, נוסח ביאליק, טשרניחובסקי, אורי צבי גרינברג, ואף שירת שלונסקי וחלקים מכריעים של שירת אלתרמן . אנו נמצאים בתחומיו של השיר, שנטילתו מן החוץ היא של קטעים קטנים יותר, רמזים מתוך התחייבות כלפי ההבעה הפיוטית בלבד, שאינה מחויבת בהצגת עולם שלם ומוגדר מחוצה לה . המציאות, שהשיר עשוי לשמש לה בבואה, יכולה להיות גם פנימית . השיר עשוי להיות ראי ל׳אני׳ כהוויה מוחשית ובמקרה זה ממש ה׳אני׳ כעולם מחוקה . כך, למשל, בשירי ש . שלום או לאה גולדברג . השיר המופשט, גם כאשר הוא משתמש בלשון ׳אני׳, אינו מעניק עליונות לתב...  אל הספר
הקיבוץ המאוחד