280 | סוף החיים קריאה נוסף למאמרי הקובץ, מפתח של מובחנוּת בין דמיון ושונוּת . יכולת השוואה מעין זו היא אף נקודת תצפית נחוצה לפרספקטיבה על גילויי מיתה ומוות ולהערכת הממדים של מטעניו הרגשיים והסמליים, המוסריים והקיומיים . כפי שנראה, לכל סוג של מוות ולכל צורת מיתה מוצמד ערך של טוב או מוטב, ראוי ורצוי כנגד מגונה ובזוי – זהו עיקרה של תרבות המוות הנוסכת בו משמעות ומעניקה לו פשר וערך, או שמא לא . מי אם לא חנוך לוין יכול להכניס אותנו לאווירת מוות . במחזהו האחרון, "הבכיינים", אותו כתב על ערש דווי בבית החולים טרם מותו, צופים ההולכים למות בהצגת ייסורי גסיסתו של המלך אגממנון הנרצח על ידי אשתו הנבגדת, בעוד מיתוס ומציאות משמשים בערבוביה, כמו בכל שיח מוות : הנה הקהל המביט סביב, לראות מה יקרה, איש לא פוצה פה, שקט מתוח באוויר : המוות ! זה שכולם עומדים לצפות בו במתיחות גדולה, בחלחלה, ברחמים, במיאוס, בתחושת זוועה, של אלה שפעם זה יקרה גם להם, אך לעת עתה עוד לא, לא להם, 1 לא להם, למישהו אחר . מכיוון שהקורא הוא, מן הסתם, בחזקת עוד לא, הרי שהדיבור על המוות והמיתה, הוא לא עלינו אלא עליהם כמובן ; ואכן אין כמו ...
אל הספר