עיבוד טראומה בקולנוע תיעודי עכשווי בישראל

עיבוד טראומה בקולנוע תיעודי עכשווי בישראל 37 ומגלה כיצד גבעות המדבר הצחיחות מוריקות והאדמה הצהובה פורחת . את רצף ( סִיקְוֵונְס ) סצנות הסיום מלווה קריינות הבמאי : 'שנים ניסיתי לברוח, להדחיק . עכשיו נראה לי שפתאום אני מתחיל לקבל את השריטה שלי באהבה . אני רוצה לחיות איתה בשלום, עד סוף ימי' . סצנה זו מפתיעה במיוחד על רקע גל קולנוע הטראומה שאפיין את העשור הראשון של המאה ה- 21 . הסרטים העלילתיים הבולטים בו, כגון כיפור ( עמוס גיתאי 2000 ) , ואלס עם באשיר ( ארי פולמן 2008 ) ו לבנון ( שמוליק מעוז 2009 ) ייצגו חוויות פוסט-טראומטיות מתמשכות ולא פתירות, ממלחמות העבר . 1 סרטים אלו, בניסוחו של חוקר הקולנוע רז יוסף, 'מנסים להתמודד עם הזיכרון המודחק של מלחמת לבנון הראשונה [ . . . ] הם מתארים לוחמים אשר עבורם הזמן נעצר, והם נרדפים בידי מראות האימה של שדה הקרב, לעיתים גם אחרי שהסתיימה המלחמה' ( יוסף וגרץ 2017 : 72 ) . חוקרת הקולנוע רעיה מורג מתארת כיצד על רקע האנתפאדה השנייה לא הצליח הקולנוע העלילתי להיחלץ מן הרגע הטראומטי עצמו, ולפיכך ייצג 'מציאות כרונית של אנטי-זיכרון, מציאות שאינה מאפשרת לפיגוע הטרו...  אל הספר