דרך עוקפת, חזרה

האבן והמילה | 234 | הוא דובר כבד פה . כשאנו שבים כך לביתנו אנו מדוברים כ"יהודים", זרים לעצמנו, ולכן, ולראשונה, אנו - עצמנו . זה הניסיון המתבשר ב"מרידיאן" . אך נותרה כברת דרך נוספת . צלאן מסיים את נאומו בהערה על קרל אמיל פרנצוז ( 1848 – 1904 ) , סופר, עורך ומבקר יהודי, בן העיר צ'רנוביץ, עירו של צלאן, שם גדל פרנצוז ולמד בטרם עקר לווינה, שם עשה את שמו כסופר, בן דורם של תאודור שטורם ותאודור פונטנֶה, אבות הריאליזם בפרוזה הגרמנית . אך עם הישגיו של פרנצוז נמנתה גם הוצאת המהדורה הביקורתית הראשונה של כתבי גאורג ביכנר, שכללה כמובן כתבים מן העיזבון . בין כתבי המהדורה נכלל גם המחזה "ליאונצה ולנה", קומדיה בשלוש מערכות המסתיימת במשפט הבא : Valerio : . . . und dann legen wir uns in den Schatten und bitten Gott um Makkaroni, Melonen und Feigen, um musikalische Kehlen, klassische Leiber und eine kommde Religion ! 236 ולריו : . . . ואז נשכב בצל ונבקש מן האל הטוב מקרוני, מלון ותאנים, גרונות מוזיקליים, גופים קלסיים ודת נוחה ! מה מבקש ולריו בסוף המחזה ? מנוחה הגונה . ואולם תחת ידו של פרנצוז יצאה השורה האחר...  אל הספר