| 207 | המרידיאן ולכן להאזין לנשימה שבעצם מעשה הדיבור פירושו להאזין ליחידות היסודיות ביותר, היחידות המייסדות את השיר . אך היחידות הללו הן יחידות של הגוף החי, שבכל דיבור ודיבור הוא נושם ( בלשון התפילה העברית זו התפילה המדוברת ב"נשמת כל חי" ) . צלאן משגיח כי ביסודו של השיר פועמת הנשימה, והיא יסוד ועכבת הגוף חי . כשאנו מדברים על השירה כפנומן רוחני עלינו לדבר אפוא על הרוח ( אוויר, נשימה ) העוברת בו — בכל טוריו, במשקל ובחרוז — הרוח שהיא חיים והיא מוות . כי כל נשימה בחיי היצורים היא גם מסדר הנשימה האחרונה — זו שיש לה "כיוון", צלאן כותב, משום שהיא פונה לעבר המוות, 199 אל עברו של זה שכבר אינו בחיים . הנשימה היא סימן לחיי היצורים, חייו של האדם, כמובן, אך שמו הנרדף של האדם הוא "בן התמותה" : האדם הוא בר מוות . נשימתו ( המייסדת את השיר ומסדירה את הדיבור ) היא סימן לכל הנברא, החי והמתכלה . הנשימה המועתקת לתחומו של השיר עשויה במחזורים של בריאה והכחדה . ולכן כשאנו מדברים על קצב ומשקל בשיר עלינו להיזכר כי מדובר בקצבי נשימה, בסימני הבריאה והמוות . כל זאת — החיים עצמם ( חייו של בר מוות ) — מוחזק בשיר, מ...
אל הספר