194 "רחובות הנהר" : משורר, נביא, שליח בָא וְהִנֵּהוּ : / בְּלֶכְתֵּנוּ בָרְחוֹב, בְּשִׁבְתֵּנוּ בַגַּן ; / בְּאוּלָם תֵּיאַטְרוֹן ; בַּקָּפֶה אֶל שֻׁלְחָן ; / וּבְצָחֳקֵנוּ אֶת צְחוֹק-פְּנֵי-אִישׁ-לְרֵעֵהוּ . . / וּבְגֶשֶׁת הַחַי לִיצוּעוֹ בְלֵילֵהוּ — —" ( ה : 54 ) . בנקודה זו, שבה המשורר מתאר באופן גרוטסקי את ההצפה, החדירה של הטראומה אל חיי היומיום הציבוריים, הוא עוזב באחת את הסצנה הציבורית ופונה לעסוק בחוויות הפרטיות ביותר שלו, בתחושות האשמה על מות שמואל, בן אחותו, ואחר כך בציור מותה האיום של אחותו . ההרהורים האלה מובילים אותו להעלות שאלות קיומיות : "אֵיךְאוּכַל עוֹד לָעֲמֹד לֵאלֹהִים בִּתְפִלַּי / [ . . . ] אֵיךְאֵשֵׁב לִסְעוּדָה וְאֵיךְגּוּף אֲחַבֵּק, / אֵיךְ אֶצְחַק בְּקוֹלִי וְאֶשְׁמַע קוֹל צוֹחֵק, / אֵיךְ אֶחְיֶה אֶת חַיַּי כְּמוֹ עֵגֶל מַרְבֵּק / ( עַד אוּבָא אֶל בּוֹר רֵיק ) / וְתַחְתַּי נִיר-דָּמָם-וְשִׁלְדָּם הַשּׁוֹתֵק ? ! " ( ה : 57 ) . טשטוש הגבולות שבין הפרטי לציבורי מוביל את אצ"ג למצוא במרחב הלאומי את הפתרון לשאלות הקיומיות, חרף הנטייה לייאוש ולאובדן : "מוּטָב, נֵרֵד י...
אל הספר