164 "רחובות הנהר" : משורר, נביא, שליח / שְׁתֵּי עֵינַי בְּיָדַי אֲנַקֵּר — —" ( ה : 33 ) . באחרית הדבר, לעומת זאת, נחלץ הדובר מן האימה ומן הדטרמיניזם ההיסטורי באמצעות אותו כלי שעומד מחוץ לכללי ההיסטוריה — הניגון : "אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָתִיד, כְּבָר הָיָה לְפָנִים . / וַאֲשֶׁר לֹא הָיָה, לֹא יִהְיֶה לְעוֹלָם . / עַל כֵּן אֶבְטַח בֶּעָתִיד, כִּי שִׁוִּיתִי אֶת דְּמוּת / הֶעָבָר לְפָנַי : זֶה מַרְאֶה וְנִגּוּן . / סֶלָה וְהַלְלוּיָהּ וְאָמֵן — -" ( ה : 37 ) . בין המוטו לאחרית-הדבר מתגלים כוחותיו של הניגון והם שמסבירים את השינוי שמתחולל בין עמדת הפתיחה הפסימית של המחזור ובין המסקנה האופטימית שבסיומו . המשורר מתגלה, במיוחד ב"שִׁיר יָשָׁן וְעָצוּב" ( ה : 36 ) , כמי שתפקידו, בהתאם למסורת החסידית, לעורר את לִבּוֹת העם בניגון . הוא מתעכב כאן במרחב ההיסטורי של הגלות ועומד על העובדה שאת קולו של המבשר רק מעטים רוצים לשמוע . המשורר מופיע שוב כמצית האש, מטפורה המוכרת משירו "לאלי בארנון / שיר התודעות" . עם זאת, כאן הוא מציג את המצית בגוף שלישי, בעוד שהוא, הדובר, מוצג כחלק מן העם היושב במחשכים בתוך גורל...
אל הספר