עלייה ומדיניות הגירה

מבוא 27 ואוסטרליה ) , ומדינות שקיבלו מהגרים שנחשבו שייכים לקבוצת הלאום שהמדינה היא הביטוי הריבוני שלו ( למשל גרמניה, יוון, פינלנד וארמניה ) . ממדיה של ההגירה הבין-לאומית נעשו משמעותיים בעיקר מאז המאה התשע עשרה . עד אמצע המאה העשרים נעשתה רוב ההגירה מאירופה בעקבות הגידול המהיר של האוכלוסייה בה, המהפכה התעשייתית ושיפור דרכי התחבורה הבין-לאומיות . בזכות השליטה האירופית על שטחים נרחבים בעולם היגרו מאירופה שישים עד שבעים מיליונים מבני היבשת והם שהרכיבו את רוב אוכלוסייתן של ארצות הברית ( בין 1840 ל- 1940 היגרו אליה כ- 35 מיליוני אירופאים ) , אוסטרליה, ארגנטינה, קנדה ועוד . המניע העיקרי של מרבית המהגרים הללו היה כלכלי . הם הניחו שב'עולם החדש' צפונות הזדמנויות רבות יותר מבארצות מוצאם . 80 במחצית השנייה של המאה העשרים היו מרבית המהגרים ילידי ארצות מתפתחות באסיה, באפריקה ובאמריקה הלטינית, שחיפשו עתיד כלכלי טוב יותר במדינות מפותחות . מדינות רבות ראו בהגירה תופעה רצויה . אלו מדינות החייבות למהגרים את אכלוסן ואת בנייתן . המהגרים יישבו אזורים שוממים והיו כוח עבודה חיוני, ובכל זאת, על אף מדיניות השער...  אל הספר