דו – לאומיות בחיי היומיום 344 מתחייב לז׳אנר מוגדר, ואינו טורח לאתגר את הקהל המתוחכם שציפה להופעה חתרנית מלהיבה ו״פלסטינית״ . רפרטואר אקלקטי של להיטי היפ – הופ אמריקאיים מוכרים משנות התשעים, ראפ צרפתי, קלאסיקות פופ, מוזיקה ערבית, להיטים של דאם ואפילו בלקן ביט – בוקס מרקיד קהל שבוי, שחלקו מורכב מלקוחות קבועים וחלקו ממעריצים שהלכו אחרי נפאר עד ליפו . הקהל עליז ואנרגטי, ובעיקר סלחני כלפי הדיג׳יי הלא מיומן שזו הפעם הראשונה שהוא מתקלט במקום ובעברית דווקא, אבל הברמן מפטיר בשקט "מוזיקה פח . " אחרי שעה, צלילים מוכרים לאוזני כולם, אך זרים למרחב, מתחילים להתנגן : "כל עוד בלבב פנימה . נפש יהודי הומייה״ . הקהל קופא על מקומו כשהוא מפנים שמדובר בהמנון הלאומי הישראלי ״התקווה״ , ודממה משתררת בחלל הדחוס והמעושן . לרגע נחצה החלל הצר במובהק בין קבוצת הרוקדים הפלסטינית לבין זו היהודית . הראשונה מגיבה בכעס כבוש, האחרונה מגיבה בהזדקפות רגעית כפי שהורגלה לאורך השנים בטקסים רשמיים בבית הספר . המבוכה מתחדדת לכדי תחושה פיזית ממשית של חוסר אונים, ומבטים חדים ותוהים נשלחים בין העומדים קפואים בזירת הריקודים . הדילמ...
אל הספר