146 הכול היה גדול, ענק, בממדים שלא הכרתי קודם . כמה התפעלתי מן העיר בערב ובלילה ! הכבישים מלאים במכוניות, המדרכות צפופות, אנשים בכל הצבעים ומכל המינים, כולם רצים ורצים ורק לעתים רחוקות נעצרים לשוחח עם מישהו . זה היה מהמם . בערב הראשון לקחה אותנו לינדה, מנהלת המשרד של גבעת חביבה בניו יורק, לארוחת ערב . התברר שחשבה שכדאי לאכול במסעדה צמחונית כי לא ידעה אם אני אוכל כל דבר . ישבנו שם והמנות הגיעו זו אחר זו — המבורגר צמחוני, נקניקייה צמחונית, מיני ירקות ותבשילים שלא ידעתי מה הם, ולמען האמת לא היה להם טעם . כבר בערב הראשון התגעגעתי לארוחות שאשתי מבשלת בבית . בסוף הארוחה היא ביקשה חשבון ויחד אתו גם doggy bag . האנגלית שלי לא משהו ולא הבנתי מה היא רוצה — חשבתי שיש לה כלב והיא לוקחת לו את השאריות, אבל הרי לא אכלנו בשר ולא היו עצמות . כשהמלצרית חזרה עם שקית ובה כל מה שהשארנו בצלחות נדהמתי . זה היה הלם תרבות בשבילי — ראשון אך לא אחרון . לינדה לקחה את שקית השאריות ואמרה : יופי, יש לי ארוחת בוקר למחר ! חשבתי לעצמי, מה קורה עם האמריקאים האלה ? אין לה כסף לקנות אוכל ? הופתעתי מאוד . לא יכולתי להבין א...
אל הספר