140 על גדותיו ובאו אליי בטענות אם לא קיבלו היתרי בנייה . משפחתי איבדה כל פרטיות ולכן עודדה אותי לא להמשיך בתפקיד . הילדים שלי רגישים, מספיק שפגש אותם מישהו בכפר ואמר להם : אבא שלך לא עשה לי הנחה, בפעם הבאה אני לא אצביע בשבילו, וכבר היו באים אליי בדמעות ושואלים : איך אנשים מדברים עליך ככה למרות שאתה עובד קשה כל כך בשבילם ? פעם, כשסללנו כביש באחד היישובים, בא אחד התושבים ודרש שנסלול גם כביש גישה לבית שלו . סירבתי והוא התחיל לצעוק ולקלל אותי . הרגשתי נורא . הילדים אמרו, בשביל מה אתה צריך שיקללו אותך ? אף פעם לא קיללו אותך . בפעם אחרת ישבתי עם הבת שלי ב'ארומה' בצומת כפר קרע וחיכיתי למישהו . פתאום עבר שם אזרח מאחד מיישובי המועצה . אמרתי לו — תפאדל, שב תשתה אתי קפה . הוא הסתכל עליי ואמר, יאללה, תשתה על חשבון המסים שאני משלם, תשתה, תשתה . והפנה לי את הגב והלך . סיפורים כאלה מרגיזים, אנשים מעצבנים . ואני לא אדם של מלחמות, לא אדם של רוגז ועצבנות . לא רציתי לקבל התקף לב . כדי להמחיש את גודל ההשקעה שנדרשה ממני בתפקיד, אתאר כאן בקצרה איך נראה יום טיפוסי של ראש מועצה . לקחתי על עצמי להקדים ולהגיע ל...
אל הספר