83 מתחזקת בשנים ההן . אבל בכל פעם שחזרתי לכפר נוכחתי לדעת שאנחנו עדיין חיים בלי חשמל ובלי מים זורמים, שבתי הספר ברמה נמוכה והתשתיות כמעט לא קיימות . זה היה ניגוד מוחלט להתפתחות הגדולה שראיתי בתל אביב, העיר המודרנית . אין ספק שזה החליש את הזהות הישראלית שלי וחיזק את תחושת הקיפוח והאפליה . היו לי הרבה חברים יהודים, אני נוח להתיידד וגם הייתי סקרן להכיר אותם מקרוב . אפילו ניסיתי להתחבר למרצים וללמוד מהם יותר ממה שלימדו בכיתה . בחוג לגיאוגרפיה פגשתי במקרה את ד"ר אבשלום שמואלי והתברר שהוא מכיר את אבא שלי בעקבות מחקרים שעשה במשולש . הוא שילב אותי בעבודת מחקר שניהל אז על הבדואים בנגב ולקח אותי אתו לסיורים באזור ערד . זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי את החברה הבדואית . אמנם הכרתי כמה בדואים שלמדו אתי בתיכון, אבל בנגב לא הייתי מעולם . כשביקרתי אצלם לראשונה כאב לי הלב על צורת חייהם שנפגעה, על המצב שהם היו נתונים בו אז — זניחת המסורת ארוכת השנים של חיי נוודות וחקלאות במדבר ותחילתם של תהליכי מודרניזציה שלא נעשו באופן טבעי ומסודר וגרמו למשברים רבים, בעיקר בקרב הצעירים, תהליך שטרם הסתיים ונמשך עד היום . ...
אל הספר