הניאו־תכנון וסוגיית הקיימוּת

139 מומחים בעלי ידעי עדכני ומיומנויות ובאמצעות מערכת תכנון בעלת עוצמה יוצאת מן הכלל ( בעלות על משאבים, חקיקה קולוניאלית, הסכמה ציבורית ) , לא הצליח התכנון למנוע נזק סביבתי עצום ( פגיעה בנחלים ומקורות מים, זהום קרקע ואוויר, עקבות פחמן גדולים ובזבוז אנרגיה, הצטברות אשפה וחוסר במחזור ) . יש מידה רבה של צדק בטענה כי המערכת החזקה הזאת לא רק היתה חסרת אונים נוכח הדחפים לפיתוח כלכלי-פוליטי מזורז והרסני, אלא היתה שותפה להחלטות ולמעשים אשר הביאו לתוצאות אלה . סיסמאות כגון קיימוּת ובנייה ירוקה נראות בדיעבד כמס שפתיים . קיימוּת, טוען ( 2011 ) Jarzombek היא האופיום של ארכיטקטים וטכנוקרטים . ראוי להתייחס לשתי טענות שהעלו המתכננים . הראשונה גורסת כי המתכנן לא מחליט אלא רק מייעץ . המחליט הוא הפוליטיקאי, כי לו המנדט . לכן האשמה לכשל התכנוני נמצאת במערכת הפוליטית . מטענה זו עולה הנימוק העיקרי המסביר את השינוי שחל במשקל פעילותו של המתכנן . בעוד שבשיאו של התכנון המודרני לקחו המתכננים למיניהם לעצמם קרדיט על פרויקטים ראוותנים גדולים, היום החשבון נערך בצורה אחרת והוא כולל ריבוי תופעות של השפעה סביבתית הרסני...  אל הספר