43 של הנשיא להחלטה שלא להכיר בזכות חוקתית עצמאית לאיכות סביבה נאותה התבססו על הצורך באיפוק שיפוטי : ההבנה כי פרשנות מרחיבה יתר על המידה של חוק היסוד, ובעיקר הזכות לכבוד האדם, תגרום מני וביי להכרה בכל יתר זכויות האדם הפוליטיות, האזרחיות, החברתיות והכלכליות כמוגנות אף הן מכוח הזכות לכבוד האדם . פרשנות כזו תוביל, לשיטת הנשיא, לייתורן של כל זכויות האדם המנויות במפורש בחוקי היסוד . לסיכום קובע הנשיא, בהסכמת כל יתר השופטים, כי הכרה בזכות חוקתית עצמאית לסביבה ראויה צריך שתיעשה בחוק יסוד נפרד ובאופן מפורש . הוא אף טורח לציין כי הכנסת דנה בעבר במספר הצעות לחקיקת יסוד הכוללות את הזכות לאיכות סביבה נאותה, אך כולן נדחו . מה משמעות פסיקה זו לעניין שאלת קיומה של זכות לצדק סביבתי ? התשובה היא שאין לה כל השלכה על עצם קיומה של זכות כזו משום שצדק סביבתי מבוסס על שתי זכויות חוקתיות המוכרות בשיטת המשפט הישראלית מזה זמן רב : הזכות לשוויון והזכות להליך הוגן . לעומת הצדק הסביבתי, הזכות לאיכות סביבה נאותה מהווה זכות מוחלטת . הכרה בה הייתה מחייבת את הרשויות ( ואת בתי המשפט ) לקבוע מהי הרמה המינימאלית של סביבה ...
אל הספר