ממ נה י ג ו ת שורד ת למנ היגו ת יוצ ר ת 183 א ולם הכנסים הומה . המוזמנים נכנסים אט-אט מן המבואה שבה נערכה ההתכנסות המקדימה, לבושים בהידור המעיד על חגיגיות האירוע . חלקם אוחזים עדיין את כוס היין, תופסים את מקומותיהם בלי חיפזון, מחליפים עוד משפט ועוד נפנוף לשלום עם עמיתיהם המפוזרים באולם . בעוד כמה דקות תירגע ההמולה, ואני אעלה על הבמה לברך את המחזור המסיים את תוכנית הכשרת המנהלים בחינוך שאותה אני מנהלת . בכל פעם מחדש אני מתרגשת לקראת נשיאת הברכה . אני שואלת את עצמי מהו המסר שאני רוצה להעניק לאנשים אלו, שבידיהם יופקדו ילדים בגילים שונים, אנשים שיכולים להשפיע, לעצב ולקבוע את התפתחותם, את מסלול חייהם, את עתידם של ילדים אלו . בברכתי אני משלבת לרוב מטאפורה שנראית לי מתאימה במיוחד : "היכולת לראות אצטרובל, לגעת בו ולאמוד את משקלו, צבעו, מוצקותו, אורכו ורוחבו, אף פעם לא רומזת על סוד הפוטנציאל שבו . סוד זה אינו ניתן למדידה, אך בתנאים נכונים ולאורך זמן אפשר שהוא יתגלה לעין . לאצטרובל עצמו אין כל משמעות, אלא אם כן אנחנו יודעים שבמארג של המבנה שלו יש משהו שמחכה להתממש, שיודע כיצד להפוך לעץ אורן . הא...
אל הספר