114 ד"ר מיכל חמו לוטם תכלית מובילה לתכלית גבוהה יותר, עד לתכלית העליונה שאותה זיהה אריסטו עם האושר . אריסטו טוען שהאושר אינו תחושה רגעית, אלא הרגשה מתמשכת של איכות חיים היוצרת הוויה של שלמות . האושר כרוך במימוש עצמי ובמימוש התכונות הייחודיות לאדם . ככל שאדם מממש יותר את מה שמייחד אותו כאדם, ככל שהוא מוציא מן הכוח אל הפועל בצורה שלמה יותר את מה שטמון בו ומאפיין אותו, כך הוא טוב ומאושר יותר . זו בדיוק הנקודה הארכימדית . זה לא פשוט, אנשים שונים מאושרים מדברים שונים, ולכן כל כך חשוב למקם אנשים במקום הנכון . אריסטו יוצר קשר בין הטוב העליון = תכלית לשמה = האושר = פועלו המיוחד של האדם = פעילות המחשבה . ( בחוליה האחרונה, "פעילות המחשבה", יש כמובן הטיה, זה המקום שבו אריסטו השליך מאהבת החשיבה שלו עצמו על הכלל . פילו-סוף — אוהב לחשוב . ) במציאות הרי כל אדם מוצא סיפוק בעשיית מה שאליו הוא משתוקק ומיוחד לו וליכולותיו . האמן באמנותו, הרופא בריפוי, האתלט בריצה, היזם ביוזמותיו וכך הלאה . מנהלת צעירה ומוכשרת שעבדה אצלי היתה מתחילה כל פגישה איתי בסיפורים על עשייתה . הבחנתי כיצד עיניה מאירות כשהיא מתארת ל...
אל הספר