סַגְרִיר הַזִּכְרוֹנוֹת דּוֹפֵק עַל פֶּתַח ‑ לֵב, טִפּוֹת טוֹרְדוֹת : חָלַף, חָלַף, חָלַף . . . וְהֶעָבָר דּוֹמֶה לִכְנַף אוֹתוֹ עוֹרֵב הַמְפַרְכֵּס בְּאֵפֶר שְׁמֵי הַסְּתָו . מֶבָּט צָמֵא רוֹדֵף אֶת רֶטֶט הַמָּעוּף : פַּרְפַּר ‑ שָׂדוֹת שָׁבוּי נִמְשָׁךְ אֶל עָל, וּמוּל חַלּוֹן סָגוּר ( חַלּוֹן כָּל ‑ כָּךְ שָׁקוּף ! ) ‑ נוֹפֵל חָלָל . העולם ניבט כמו מבעד לדופן של אקווריום . החלון סגור . הגשם בחוץ . עורבים עפים ‑ שוחים בו . השיר פותח בתיאור תנאי ההתבוננות . הגשם לא ירטיב את המשוררת, ולא ירטיב את הקוראים . עצב הדממה נראה מוגן . בתחילה נאמר כי העצב עוטף את הגגות, כלומר, הוא עצב מעורפל, צורה אחרת של מים ( ערפל הוא ענן נמוך ) . נדמה שהוא אינו עוטף את המשוררת, אך מתברר מיד מה שהיה ברור למדי : גם החזה הוא שעוֹן מלא מים . בחוץ זה ערפל . בפנים זה בכי . הפְּנים דומה מאוד לחוץ . כמה יפה שבסגנון קצוב כל כך, בסטקטו מאופק, מתוארת בעצם הצפה . אם באקווריום מדובר, מדובר באקווריום שמשני דופנותיו יש מים ‑ הבכי והגשם . בבית השני חושבת גולדברג על "הקיץ גווע" של ביאליק שקראנו . " סַגְרִיר הַזִּכְרוֹנוֹת ד...
אל הספר