פרק ג: האימוצים למעשה

חלק חמישי אימוצים | 725 אין חוק, המחייב אדם, המגדל בביתו ילד שלא נולד לו, לפנות לבית המשפט או לאיזו רשות אחרת ולקבל רשות או אישור על כך . אדם לא יפנה לבית המשפט אלא אם רואה יתרון לעצמו או צורך בכך, או אם מחייבים אותו לעשות זאת [ . . . ] רשאי אפוא אדם לגדל ילד זר כבנו באין מפריע, בלי לפנות לבית משפט . ואף אם רוצה לרשום את הילד בבית הספר בשם משפחתו ( של המְאַמֵץ ) , יכול היה לעשות זאת עד הזמן האחרון בלי צו אימוץ, ואולי יכול לעשות זאת גם עכשיו ( עמ' 5 ) . בהקשר לדברים האלה, יוזכר ראיון עיתונאי שהעניקה בשנת 1997 טובה ברקא, תושבת תל-אביב, שלדבריה בגיל 12 נודע לה לראשונה כי היא ילדה מאומצת, ובהמשך – כי מוצאה מעולי תימן . לדבריה, אף-על-פי שנמסרה לאימוץ בגיל שלושה חודשים, במחצית השנייה של שנות הארבעים, הנה צו האימוץ שלה, שאותו גילתה בבית הוריה בשלב מאוחר, הוצא רק כשהיתה בת שמונה, ואז גם הוציאו לה תעודת לידה ( שרון ובן-אור ) . במילים אחרות, היא גודלה שנים בבית הוריה המְאַמצים, ומן הסתם הלכה לגן ונרשמה לבית הספר, ורק בגיל מאוחר יחסית נדרשו ההורים לתהליך הרישומי, שיצרף אותה למשפחתה המאמצת לא רק מ...  אל הספר