107 בשיר שכונס בספר מחתרת החלב ( 2005 ) , מזהה רוני סומק באברהם את דמותו של השהיד הפלסטיני, את הצד המבהיל שבאויב המתבטא בהתמסרות הגמורה לסימבוליקה של המוות, וכמו אומר שמי שנכון לקחת את בנו ( ובמקרה זה גם את עצמו ) למות על עקרון קידוש השם-הלאום, הוא הקנאי הגמור, בין אם הוא פלסטיני או יהודי-ישראלי ; לא משנה באיזה צד של המתרס הוא נולד וממוקם — זהו למעשה אותו סוג של אדם . קריאה זו של האקטואליה בראי המקרא ושל המקרא כחלק מן האקטואליה — קריאה שחתרה לקעקע את ההבחנות בין האני לאחר, בין הישראלי לפלסטיני — האופיינית לשירת המחאה של שנות השמונים והתשעים, הלכה והתעצמה בתקופת האינתיפאדה השנייה ; היא מדגימה שוב ושוב כיצד אותו סיפור משתקף בבבואות האכזריות שלו . סומק ממלא אם כן את תפקידו המסורתי של היוצר בהוויה הישראלית, ומתכתב באופן ישיר עם החוויות והחרדות של נפש התקופה . גם בלשונו הוא מגלם אותה ישירות ; אותו דיבור כמעט בגובה העיניים, הפונה למאגר החוויות של האני הקיבוצי שגל הפיגועים יצר . עדות לכך אפשר למצוא בעובדה שהשיר מצוטט בפתח הסרט אחינו בכינו ( בתוך שתי המילים מצוי ה"אנחנו" המשוער, המוקרן גם על ה...
אל הספר