95 הוא מרתף-הבית או בית-הכלא . מתוך הדה-לגיטימציה המוחלטת של הדמות נגזר הסירוב כאקט הראוי, והאפשרות היחידה הפתוחה עוד בפני הדובר . כך ניתן לפרש את הקריאה "בצייתנות כזאת ? ", או הקריאה הדומה : "לסמוך על אבא כזה ? ", כקריאה אחת המבקשת מן הבן , לפני הכול , לזכור מיהו אותו האב, לזכור "את אשר עשה לישמעאל אחיך" . ההד התנ"כי משתבר כאן בריתמוס השלישוני שבשיר ( למשל, "את אביו את / יחידו את אברהם" ) , וכך נוצרת אירוניזציה של המקור, והציווי על אברהם להקריב את בנו מתהפך בציווי של הטקסט המאוחר על הבן להתנגד באופן אקטיבי לאביו . גם כאן ניתן לראות את החזרה אל תבנית המרת האחים ; אבל אם בדוגמאות הקודמות עצם עניין ההמרה היה לאקט רדיקלי, הרי שכאן האנלוגיה בין סיפור יצחק לסיפור ישמעאל נתפסת כמעט כמובנת מאליה ומנוסחת באופן הבוטה והגלוי ביותר . כותרת השיר מתרחקת ככל האפשר מן השיריות שעדיין אפיינה את הטקסט של לוין ואפילו את שירו המאוחר של עמיחי, ומסמנת את הירידה של השפה לדיבוריות בוטה המשולבת כאן גם בטונליות אלימה . 148 לאור מנסה בכך לקרוע מעל סיפור העקדה איזה מעטה דק של קדושה שעדיין נותר בה, חרף השימושים המ...
אל הספר