חזרה־כללית

79 טענתו של ולטר בנימין בדבר ירידתה של ההילה בעידן השיעתוק, ואף גורר את ההילה לנומך מגוחך, שבנימין לא העלה על דעתו בזמנו שלו : השיר כ"טיוטה", הצליבה כ"עיבוד", העקדה כ"הצתה מוקדמת", ומעל הכול — דוד אבידן כמעכב את גאולת המשיח ( ישו ו / או המשיח בן-דוד ) . ברוח הפוסט-מודרניזם, התרבות בעיני אבידן היא קונסטרוקט טקסטואלי . "הטיוטה" שבכותרת השיר רומזת לא רק לשכתוב המתמיד של העקדה כפונקציה בתרבות המערב, אלא גם לעצם המבנה הפלימפססטי של תרבות זו . יותר מזה, ניתן להניח שמעמדה של הטיוטה הזאת היא כמעמדה של ה"סימולקרה" : דימוי, מראית עין, שמקורם אינו קיים . לפי השיר, התרבות היא אוסף של תעתיקים ומופעים . אבידן, המשורר-הלץ, הוא מן היחידים המתפלמסים עם התפיסה הנוצרית הרואה בעקדה פרפיגורציה לצליבת ישו ומגחיכים אותה . דוד ( אבידן ) עוקד בשירו את המשיח על-ידי יצירת באכחנאליה יהודית-נוצרית, והפיכתה לתיאטרון בידור . בשיר אוונגרדי זה "יורה" אבידן "לכל הכיוונים" : עקדת יצחק, היא לפיו רק פעולת הסחה לקראת צליבת ישו, שהיא עצמה הצתה מאוחרת, עיבוד של הסיפור למחזמר וחזרה כללית לקראת מחזמר ( Jesus Christ Superstar —...  אל הספר