59 "קולות" מצביע על אקלים שירי אחר . מסתבר שאנו מצויים באווירה המעבירה אלינו מצב נפשי מתמשך של עקדה פנימית בלא כל אירוע דרמטי ; מין הליכה סהרורית מתמדת, חסרת כיוון ופשר, שאמנם מלוּוה פריטים מסיפור העקדה, אך גם לאלה אין שייכות להולך, שבעצם אין לו שייכות גם לעצמו . כמו בשירו של ט . כרמי, גם כאן נשמע המונולוג מפי האב . אך גם אב זה שונה עד מאוד מן האב הקדמוני . זהו אב המצוי בשוויון גמור לבן . ועל כן, לעיתים לא ברור את קולו של מי אנו שומעים . הצירוף "הנני בני" מצטלצל כאן בעוצמה . שאלת הזהות, המרכזית לשירתו של ריבנר, היא הרועמת והברורה ביותר בסיטואציה כמו-חלומית זו . אף ששורר ערפול גמור ביחס לזהות האני, ה"אני" הוא העומד במרכז השיר . "אני ישן . לבי ער" — הלב מתעורר בציפייה לשינוי . האיל מסמן את ההצלה בספרות העקדה ולכן גם כאן מצטלצלת תקווה, שהרי האיל הוא מטפורה לליניאריות ולפתרון . אך לבסוף ציר הזמן עצמו הוא זה שמסתבך ומתאלם, וכך נסתמת הדרך בפני הזמן לשמש כפונקציה לתיקון ולמשמעות . מרכז הטקסט הוא בעימות בין ההצהרה של אברהם המקראי — "הִנְּנִי" — לסירוב לציית : "אֵינֶנִּי כָּאן" . זהו לב ההתרחשו...
אל הספר