54 דִּבְּרָה אֶל מִצְחֲךָ וְאֶל עֵינֶיךָ : ) כָּךְ ? וּכְבָר מִהַרְתָּ אֶל הַמַּחֲבוֹא, שָׁלַפְתָּ מַאֲכֶלֶת, אֵשׁ וָאַיִל וּכְהֶרֶף-עַיִן אֶת בִּנְךָ, אֶת יְחִידְךָ . הַלַּיְלָה חָלַמְתִּי שֶׁבְּנִי לֹא חָזַר . חִכִּיתִי לְשׁוּבוֹ מִבֵּית-הַסֵּפֶר, וְהוּא הִתְמַהְמַהּ . וּכְשֶׁסִּפַּרְתִּי לָהּ, הִיא שָׂמָה אֶת יָדָהּ עָלַי וְרָאִיתִי אֶת כָּל הַקּוֹלוֹת שֶׁרָאָה . 82 ט . כרמי מחבר את מקומו המיתי של האב הקדמון והגדול למקום אישי ואינטימי . תבנית העקדה מפרשת למשורר חוויות קיומיות כמו שבר משפחתי בעקבות גירושין . סיפור המפתח נע מן הרמה הקולקטיבית אל התא המשפחתי, ומן הרובד הלאומי אל זירת הבית . 83 חוויית העקדה מיתרגמת כאן לזיכרון פואטי של טראומה, אולם הפעם מתחלפת הטראומה ההיסטורית בטראומה אישית . הווה אומר : בכל בית יש מחבוא — אולי אתר של הדחקה והכחשה — ובתוכו סכין . זהו "המאוים" ( Unheimlich ) הפרוידיאני שבתוך המשפחה . כזכור, מגדיר פרויד את "המאוים" כמה שהיה ביתי, המתגלגל בדמיונו של הקורא במבהיל, בזר, במוזר ובמסתורי ; כמה שהיה אמור להישאר בסוד ובצנעה אך שב והופיע ; כסוג של תוכן מודחק שחזר...
אל הספר