44 הָאַיִל בָּא אַחֲרוֹן . וְלֹא יָדַע אַבְרָהָם כִּי הוּא מֵשִׁיב לִשְׁאֵלַת הַיֶּלֶד, רֵאשִׁית-אוֹנוֹ בְּעֵת יוֹמוֹ עָרָב נָשָׂא רֹאשׁוֹ הַשָּׂב . בִּרְאוֹתוֹ כִּי לֹא חָלַם חֲלוֹם וְהַמַּלְאָךְ נִצָּב — נָשְׁרָה הַמַּאֲכֶלֶת מִיָּדוֹ . הַיֶּלֶד שֶׁהֻתַּר מֵאֲסוּרָיו רָאָה אֶת גַּב אָבִיו . יִצְחָק, כַּמְסֻפָּר, לֹא הָעֳלָה קָרְבָּן . הוּא חַי יָמִים רַבִּים, רָאָה בַּטּוֹב, עַד אוֹר עֵינָיו כָּהָה . אֲבָל אֶת הַשָּׁעָה הַהִיא הוֹרִישׁ לְצֶאֱצָאָיו . הֵם נוֹלָדִים וּמַאֲכֶלֶת בְּלִבָּם . 66 שירו של גורי הוא הדוגמא המובהקת לקריאה הדו-כיוונית שהצעתי . כלומר, הקריאה של היוצר בסיפור הקדום מן הפרספקטיבה של ההווה, שמזהה בדיעבד, מתוך ההקשר הנוכחי, את האירוע העתיק כמקור הגזירה המאוחרת ( ולכן גם כמעמד המשווע לתיקון ) , ולצדה — כוחה של העתיקות, שביכולתה לקרוא את ההוויה העכשווית של היוצר, ומיטיבה לפענח בכליה את השדה התרבותי שבו הוא פועל . על כן, השורות החותמות "הֵם נוֹלָדִים / וּמַאֲכֶלֶת בְּלִבָּם" הפכו לשורות המצוטטות ביותר מתוך שירת העקדה הישראלית במאה העשרים . העקדה היא ירושה שהאב מוריש לבנ...
אל הספר