"אָנָּא מֶן אֶלְמַגְרַבּ" : גלותיות בשירת ארז ביטון ׀ 341 שהופיעה בשנות התשעים לאחר שכמה עשורים שרו הזמרים המזרחים ביוונית או בטורקית ( שם : 39 ) . ואולם אם רוצים לבחון את תולדות הישרדותה של הערבית ואת האילוצים שנאלצה להתמודד עמם יש להפנות את המחקר לשירה המזרחית . שירתו של ביטון, אף שהיא מעטה, היא שירה נועזת על שום נכונותה לחתור למרחבי הזיכרון האישי והתרבותי של המשורר, זיכרון שבשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים לא קיבל בישראל מקום, קל וחומר הכשר . הזיכרון הלשוני הצטרף לזיכרון המרחבי והחברתי והעלה אל פני השטח את הלשון של יהודי מרוקו ואת שירתם — את הקסידה, את השירה העממית, את לשון הפיוט של פייטני מרוקו ובעיקר את פיוטי הרב דוד בוזגלו . כל אלה היו אמורים להרחיב את המנעד הלשוני של קוראי השירה העברית ולייצג את הזיכרון התרבותי האחר — זיכרון שביטון סירב למחוק או להעלים תחת כסות העברית הישראלית ( ממש כמו שנהג אבות ישורון ביידיש ) . החיבור בין העברית הישראלית ליהודית המרוקאית נוצר לאחר ששתי השפות נטמעו זו בזו ולא הוסיפו להיות שפת מקור ושפת תרגום . הצורך לתת ביטוי ל"שפה האחרת", שהבקיעה את השתקת...
אל הספר