"אָנָּא מֶן אֶלְמַגְרַבּ" : גלותיות בשירת ארז ביטון ׀ 333 אַלַּלָּה שְׂמֵחָה ( גִּיבֶרֶת שִׂמְחָה ) אִם כָּךְלָמָּה לֹא הֵבֵאת כְּפָר עַל גַּבֵּךְ וְאֵיפֹה אַתְּוְאֵיפֹה עָפָר אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל . ( "אַלקֶסְקַס אוּלְפֶרָאן", ביטון 2009 : 68 - 69 ) תגובתם הסרקסטית של הילדים לשמם של הכלים ולשבירתם אינה ממחישה רק את המחיקה הידועה זה מכבר של העבר המזרחי בישראל, כי אם גם את הסכנה שעבר זה יימחק בתוך המשפחה עצמה . הסיום מראה בבירור שאי-אפשר ליצור רצף בין מקומות שונים : בין עפר הכפר ( שהאם היתה רגילה לבנות ממנו תנור של טין, המכונה פראן ) ל"עפר ארץ ישראל", עפר בעל קונוטציות דתיות שבהקשר זה מסמל את שלילת הגלות והעדפת ההוויה הישראלית . ואולם הכישלון המתואר כאן איננו מיוחס רק לאם, אלא גם לדור הילדים ; כדי להמחיש שאין המשכיות בין-דורית, ומכאן שאין המשכיות מרחבית ותרבותית, מדומים הילדים לציפורים קלות תנועה ושובבות שכדרך הטבע מחרבנות על ערמת השברים שנותרה מחלומות האם . הזיקה בין הנתק הגאוגרפי לנתק הבין-דורי ממחישה את עומק הכישלון : דור ההורים אינו מסוגל ליצור בעצמו את החיבור בין כפר הולדתו לישראל . בני...
אל הספר