מאשמה אישית לאשמה לאומית — הגלותיות כעמדה פוליטית

260 ׀ פרק שמיני ההוא", ישורון 1995 , I : 38 ) . בשירתו ניכרת משיכה ליצריות האקזוטית, אך גם התלבטות בינה לבין מחויבות למורשת היהודית ( צורית 1995 : 284 - 285 ) . עם זאת, כשזוכרים שמדובר במשורר שהבליט את טראומת ההגירה, ברור שניסיונו ליצור הקבלה בין משפחתו שנשארה בפולין לבין האב והאם הבדווים חריג וייחודי . האב והאם הבדווים עושים דבר ששום אידאולוגיה ציונית לא היתה מסוגלת לעשות — הם גורמים לו להרגיש בבית בארץ ישראל, עד שההגירה נעשית מעין חזרה הביתה . ב"פֶּסַח עַל כּוּכִים" ( 1952 ) הוא מבטא במפורש את ההקבלה בין המשפחות : שֶׁהִגִּיעָנוּ אֶל הַחוֹף בִּגְ'יַאנִיקוֹלוֹ וְהֱקִימָנוּ עַל הַסַּף סַפָּן עַרְבִי — אֶזְרֹעוֹתָיו שְׁלוּחָנִיּוֹת וְקִנְצֵי קוֹל לוֹ, וְהַיָּדַיִם מִבֵּית אָבִי . וְהִגַּעְנוּ וְלָאָרֶץ עֲרִירִי, וְלָאָרֶץ אֵין פֹּה אֵם, וִיהִי מָה, וַתֹּאמֶר פַאטְמֶה : "מַהֲרָה, נַעֲרִי, אֱמֹר לָהּ אִמָּא'" . ( שם : 83 ) בשנות העשרים והשלושים היו הבדווים בעיני ישורון לא רק מזרח אקזוטי וזר, אלא חיבור ישיר להוריו ואפילו המשך להם . בנוף האנושי שנגלה לעיניו בפלשתינה הצליח לזהות את התרבות היה...  אל הספר