דו־לשוניות

256 ׀ פרק שמיני היידיש הזאת, הנחותה, היידיש הזאת מפי העם, היהודים, המלאים זיו ומתיקות, המסתתרים מעצמם, מבינתם ; היידיש הזאת, שהחלה לבוא אליך בהקיץ ובחלום, מאחר ונודע לה כי נחושה החלטתך שלא לדבר בה, לא לחשוב בה, לא לחלום בה — לא בשינה ולא בהקיץ . ואם חלמת ואם דיברת מתוך השינה, החלום, ביידיש — למהר ולתרגם מיד כל מה שהגית, לעברית, ורק אז יכול אתה לחזור ולהירדם שוב . היידיש הזאת שדיברה אלי, אל בן העליה, בקול של שכינתא בגלותא : "למה עזבתני" ובכל הלשון של "על חטא שחטאנו" : באונס וברצון . בנטיית גרון . בעיניים רמות . בפריקת עול . בקלות ראש . בקשיות עורף . בשנאת חינם . [ . . . ] היידיש הזאת שמכרה בחצות הלילה בחוצות וורשה סופגניות חמות, כדי לפרנס בכבוד קרובה אחת [ . . . ] חשך בעדה . רואים עוד את צבע הקירות . תלך עכשיו השפה העברית, המלכותית, למכור פלאפל חם בעיר דיזנגוף, לזכרה ( "הספרות העברית תערוך את התפילה", שם, I : 279 - 280 ) . באמצעות לשון הווידוי של הימים הנוראים ואזכור מפורט של חטא ההתנשאות של העברית ביחס ליידיש, הופכת היידיש משפת דיבור נחותה לשפת קודש, ואף מייצגת את השכינה שבגלות, כלומר ...  אל הספר