"אַלְפַּיִם שָׁנָה חִכִּיתִי מִתֵּל אָבִיב לִקְרַאסְנִיסְטַאוו" : אשמה וגלות בשירת אבות ישורון ׀ 243 אֶת הַהַשְׁמָדָה נָתַתִּי אֲנִי בְּגֻפָם . מִן הָרֶגַע שֶׁחָזְרֻ בִּלְעָדַי מֵהַתַּחֲנָה הַבַּיְתָה לֹא הָיָה לָהֶם בַּמֶּה לִגְמֹר אֶת הַלִּפְנֵי הַצָּהֳרַיִם . חִפְּשֻׂ לָהֶם זֶה עַל זֶה . ( "ספר חפצים",ישורון 2001 , III : 305 ) הדובר אינו מתמקד בשואה כדי שלא לפטור את עצמו מאחריותו האישית לנטישת המשפחה, כפי שאין הוא משתמש בלגיטימציה האידאולוגית של העלייה החלוצית כדי שלא לטשטש את ההשלכות ההרסניות שהיו להגירתו על המשפחה . ישורון בוחר בחירה נועזת להפריד בין האמירה האישית על הטראומה לבין ההקשרים ההיסטוריים הגדולים המאפילים על האישי . התעוזה מתבטאת בזיקה שהוא יוצר בין השמדת משפחתו בשואה לבין השמדתה הסימבולית שני עשורים קודם לכן, בעקבות הגירתו ארצה ( "לֹא / מָה שֶׁעָשֻׂ / אֲחֵרִים לָהֶם - / / אֲנִי מֶה / עָשִׂיתִי אֲנִי / אֲנִי לָהֶם" ; "קודמַי קראוּ", שם, IV : 155 ) . תיאור חוסר האונים של בני המשפחה החוזרים מהתחנה לאחר שנפרדו ממנו הוא דוגמה מינורית לזיקה זו . תמונת האם העזובה בשיר "לא ידעה...
אל הספר