גלותיות וממלכתיות בשירי נתן אלתרמן ׀ 227 כשהיא לעצמה . אלתרמן, לעומת זה — שהיה מזוהה יותר מכול עם הממסד של מפא"י ומנהיג המפלגה בן-גוריון — נהג בתעוזה לא-רגילה בשירים כמו "צלמי פנים" ו"ליל תמורה", שביטאו בבירור את יחסו לשאלת הגלותיות ואת מידת הרלוונטיות שלה לקיום יהודי ריבוני במדינת ישראל . אלתרמן הבין שהקמת מדינה אינה רק "חזרה להיסטוריה", כמו שסברו פוליטיקאים ציוניים רבים, אלא גם חזרה לכוח ולכוחניות . לא היה דבר שהרתיע אותו יותר מהשאיפה להיות עם ככל העמים, שכן חשש שנורמליזציה כזאת תיתן הכשר לכוחניות שלטונית . שיריו מאמצע שנות החמישים מגדירים את סכנותיה של מדינה ריבונית מתוך מודעות לניגוד בינה לבין ההוויה הלאומית האידאלית, שהיתה בעיניו גלותיות חסרת ריבונות : יֵשׁוּת-לְאֹם פִּלְאִית וַחֲדָשָׁה וְלֹא נִשְׁנֵית . אֻמָּה אֲשֶׁר פָּנֶיהָ קָמִים כִּפְנֵי הָאִישׁ וְהָאִשָּׁה וְלֹא כִּפְנֵי מַלְכוּת וַהֲמוֹנֶיהָ . אֻמָּה אֲשֶׁר טִיבָהּ וּפֵרוּשָׂהּ וּמַשָּׂאָה וְכֹחַ מְנִיעֶיהָ שֻׁנּוּ מִכֹּל : נִמְחָה מֶנָּה כָּלִיל צַלְמָם שֶׁל הַמְּכוֹנָה וְהָאֱלִיל . [ . . . ] אֻמָּה אֲשֶׁר לֹא פֶּסֶל וְהִמ...
אל הספר