היהודי הגלותי הוא המודחק

גלותיות וממלכתיות בשירי נתן אלתרמן ׀ 223 המת המגורש מתחום התודעה הוא הבסיס לחשיפה המאוחרת של נוכחותו, וממילא לאי-האפשרות להתעלם ממנה ( ראו לדוגמה את השירים "הזר מקנא 5 אלתרמן השתמש בנרטיב הזה גםלחן רעייתו", "החולד" או "שיר מחול" ) . בשירים אקטואליים . בשירים שעוסקים בניצולי שואה שבאו ארצה, למשל, הדגיש שהניצולים אינם מסוגלים לשכוח את בני משפחותיהם שנרצחו, והללו חוזרים בחלומותיהם ככוח מצמית ומשתק ( "ילודי אישה", אלתרמן 1972 : 57 - 67 ) . גם בשירים שעסקו במלחמת העצמאות אין המתים מניחים לחיים לשכוח אותם ואת מורשתם, אבל נוכחותם אינה מבוססת על חובת החיים להנציחם או לשמרם בזיכרון, אלא על כוח מאיים הרבה יותר — שיבת המודחק וחזרתו הכפייתית ( "מגש הכסף", אלתרמן 1977 : 154 ) . אפשר להסיק אפוא שאלתרמן לא התעניין כאן במונחים הומניסטיים כמו תודעה, רצון וזיכרון ( או בנוסטלגיה, שנגזרת ממנו ) , אלא במונחים פתולוגיים כמו הדחקה ופריצתה . תהליכים נפשיים אלו אינם נתונים לבחירתו של הסובייקט, כלומר אינם תוצאה של האוטונומיה שלו, אלא שייכים למרחב הנפשי המתקיים מחוץ לרצונו, לתודעתו ולשליטתו . ההיגיון הזה אינו פו...  אל הספר