כפילותו של הדימוי

220 ׀ פרק שביעי אַךְכְּמוֹ בַּעֲבוֹת שֶׁל מוֹרָא וְשֶׁל אֹמֶן הוֹלִיכַתּוּ פְּלִיאַת הַלָּשׁוֹן וְהַכְּתָב, הוּא חָמַד אֶת חַיָּיו כְּכָל דַּל וּשְׂבַע סֵבֶל, אַךְיָדַע לְמָסְרָם עַל פָּסוּק וַחֲלוֹם, כִּי שֻׁבְּרוּ בּוֹ גְּבוּלוֹת הַמַּמָּשׁ וְהַסֵּמֶל [ . . . ] ( אלתרמן 1972 : 168 ) המתח בין ההשתקעות בהוויה החומרית לבין המקום המרכזי שממלאים החלום, הפסוק, הלשון העברית והתרבות היהודית בחייהם של היהודים, הוא דוגמה אחת מני רבות לפיצול היהודי הפנימי, למורכבות ההכלאה בין ניגודים . בשיר ניתן ביטוי הן לזרותה של ההוויה המתוארת לעולם הן לקרבתה אליו . השיר מהלל את היהדות העממית הגלותית . חשוב לראות שאין כאן נקודת מבט שבוחנת את היהדות הגלותיות אל מול ההוויה הישראלית . הניגוד בין השתיים כבר מוטבע בהוויה חברתית-תרבותית זו, שמתאפיינת בהליכה, בנדודים, בדינמיות תמידית . שורשיה של הוויה זו אינם נעוצים רק בסטראוטיפ של היהודי הנודד, אלא גם בפואטיקה של אלתרמן, שבמרכזה עומדת דמותו של המשורר ההלך השייך לכל מקום ולשום מקום בעת ובעונה אחת . לכן הסיפא של השיר מבקש שנראה ביהודי הגלותי מופת בעבור היישוב העברי ב...  אל הספר