לאה גולדברג : אֵיךְ נָשִׁיר שִׁיר צִיּוֹן עַל אַדְמַת צִיּוֹן ? ׀ 203 מתלווים לפרץ רגשות אינטנסיבי שמופנה כלפי הנמען הגברי . ואולם בהמשך מתפוגגת הפנטזיה הארוטית בדבר כיבוש נשי של שממה גברית ( שנראה תחילה כיבוש פאלי לכל דבר : מישוש ידיים ונעיצת שיניים ) . כנען איננה מייצרת קִרבה ארוטית, אלא קִרבה דורסנית ; והמחנק מרסק את מרחבי הנפש למקטעים של דקות מוחשיות . גם החמסין יוצר זרות בין האני למרחב, והיא מתעצמת אף יותר מכוחן של קונוטציות של קללה וקינה ( "אל טל ואל מטר" ) . במרחב מִדברי כפול — שבו גם הקרקע וגם המרומים מצמיחים קוצים ממשיים ( המדומים לאגרוף ) או מטפוריים ( השמש ) — נראה שהדיבור האמין הוא וידוי על מחנק ועל ריסוק . האני של הדוברת כמו יוצא מהתמונה, והיא נעשית לקול בלי לממש את תשוקתה לעמוד במרכז תמונת הנוף ולקיים יחסים של קרבה לא-הרסנית עם החוץ הגברי . השיר הוא בסיכומו של דבר שיר אכזבה על אהבה חד-צדדית שלא מומשה, ועל שממה מאיימת, ממיתה, שיש בה קללה ואין בה פריון או היענות . כנען הגברית מסכנת את קיומה האוטונומי האנושי של הדוברת ואינה יכולה להיות אפוא מושא אהבתה . יחסה של גולדברג לארץ ...
אל הספר