178 ׀ פרק חמישי שהאחדות ה " רשמית" תוכל לבסס את עצמה . האקסיומה הבסיסית של המודרניזם היא שהפרטים תמיד מכילים עודף שמערער את המסגרת ( ז'יז'ק 2004 : 135 ) . שלושת המשוררים המרכזיים של העלייה השלישית הציעו לקוראיהם להתבונן בגלות מנקודת מבט שחורגת מהמסגרת האידאולוגית הרשמית של שלילת הגלות . בד בבד, הציעו להם לראות בחיים החלוציים בארץ ישראל יציאה לגלות, ולא רק חזרה למולדת . המורכבות הזאת קיבלה ביטוי מודרניסטי . אם נחזור לטרמינולוגיה שבה נפתח הפרק נאמר שהמשוררים האלה שללו את העמדה הרשמית שחייבה את הדחקת האובדן האישי והקולקטיבי וגרמה למלנכוליה, וחייבו את העמדת שנתנה לאבל מקום והתמודדה עם הליבה הטראומטית של ההגירה לארץ ישראל . המודרניזם שלהם לא התבסס אפוא רק על עמדות פואטיות חדשניות בהשוואה לנורמות של ביאליק ובני דורו, אלא גם על יכולתם להעמיק את השיח הציוני ולהכיל בו גם פרטים מודחקים שלא עלו בקנה אחד עמו . הם ערערו על ההגמוניה של המלנכוליה ותבעו לראות באבל אופציה עדיפה מבחינה אידאית וחווייתית גם יחד . רעיון "שלילת הגלות" הפך בכתיבתם מאמת חברתית ונפשית לאמת חלקית שתובעת את תיקונה . נדמה לי שאפש...
אל הספר