64 ׀ פרק שני 1 ובשירת חיבת ציון, היה מקובל לתתהלאומית, שהיה מרכזי בשירת ההשכלה לשאלות לאומיות לבוש אישי באמצעות דובר שחיבר בין הנושא המופשט למימושו האישי כביכול . הצירוף של מסמן אישי מוחשי ומסומן לאומי מופשט אפיין את האלגוריה בשירה העברית שלפני ביאליק . הייצוג האלגורי התבסס על כפילות צפויה בין שני מישורים . במישור המיָדי, המוחשי, תיאר הדובר את חייו והתנסויותיו, והקורא היה אמור ללמוד מהם על המישור הלאומי המופשט, המוכלל . מישור סמוי זה היה אמור להתפענח בקלות . כיוון שנחוצה מידה רבה של התאמה בין שני המישורים — שאם לא כן, קשה לתרגם את המישור האישי המוחשי למישור הלאומי המופשט — נדרש המישור המוחשי להיות כללי, טיפוסי, לא ספציפי ( מירון 1986 : 24 , 32 , 286 ) . במילים אחרות, הופעת פרטים ביוגרפיים אינדיבידואליים מדי היתה עלולה לחבל במעבר מהאישי ללאומי . השילוב המקובל הזה בין האישי ללאומי היה סד שמחירו בצדו : הוא אילץ את הכותבים להבליע את האישי בתוך הקולקטיבי ולתבוע מהאישי מידה רבה של כלליות, ערפול וסתמיות . הכלליות או הייצוגיות ניכרות בתכנים המקושרים עם האני הדובר . ב " אל הציפור" ( 1891 ) , למ...
אל הספר