והספינה שטה 122׀ כזאת, העוסקת אך ורק במקרה הייחודי של המלחין-המבצע, היא׀ אופן האזנתו של המלחין ליצירות שאינן שלו, כלומר ל"עומק" שיחתו עמן . מובן שגם עם קריטריון רעוע זה אפשר להתווכח — ותמיד ראוי לתהות על פשר הפרשנות המסוימת המוצאת "עומק" בביצוע כזה או אחר, ועל פשר הפרשנות האחרת שאינה מזהה "עומק" כזה — אך עצם הוויכוח משייך את הביצוע האמור — ברוב המקרים — לספֵרה של דיון רציני . אין ספק ששפירא ראוי ל"וויכוח" כזה, ולו בשל הכינוי שדבק בו ובמלחינים עכשוויים אחרים, ונעשה מעין שם גנאי, או לחלופין סמל מעין אריסטוקרטי, ריק ונבוב — מלחין "א- טונלי" . בעיני המאזין הממוצע, משמעותו המיָדית של מונח גנרי זה היא "מלחין קשה לעיכול" . נראה שהגדרה כזאת — מעבר לכך שבמקרים רבים היא פשוט לא נכונה, ומעידה יותר מכול על בורותו של ה"מגדיר" — מחמיצה, במקרה של שפירא, את ניסיונו המרתק לרדוף אחר איזו נקודה ערטילאית, נקודת ראשית תזזיתית, שהנגיעה בה תמוטט את ה"זיוף" שבטונליות ( במאה העשרים ואחת ) , ותגלה באמצעות שפה מוסיקלית חדשה את פני העולם שכבר אינו טונלי לחלוטין, אך גם איננו א-טונלי לחלוטין . פרשנויותיו המרתקות של...
אל הספר