פרלודים 251׀ המוסיקה אוטמת את האדם המנסה לשוחח ; היא עוטפת אותו׀ בקרום של אשליה, טווה סביבו מין פקעת חוטים המעלימה בהדרגה את העולם החיצוני . אך גם לאשליה זו אי אפשר להתמסר, משום שלא צפונה בה אותה חירות מדומה המשחררת את הנפש מכלאה, או אותו כזב מענג המקהה מדאובים ומועקות . ריקותה היא המזדהרת, וריקות זו לא תאמץ אל חיקה אפילו את בבואת המאזין, כלומר לא תאפשר לו את חסד ההתבוננות — שקרית ככל שתהיה — בדמותו שלו . גם שיר דוגמת "כשמתחיל הקונצרט", המציג ניסיון להשתקע באותו מרקם אטום, ממהר להמחיש את תוצאתו הבלתי נמנעת של ניסיון זה : "מוח חסר מנוח המנסה ללכת אחריה / מתנגש כזבוב בשמשה . / עם הכורסות בחשכה / 2 תזמורת נעה כספינה / בלילה על שלל אוריה" . נראה שהכרה זו בהיות המוסיקה "תדמית זוהרת של ריקותה" היא מסקנתו של מאבק פנימי, המלווה את שירתו של מרגריט לכל אורכה, מאבק הקשור בצורך אנושי לדבר ולחלוק עם הריק שבחוץ ( על כל מופעיו : הים, האופק, המוות כקצה המרחב המוכר ) את הריק שבפנים ( מות שתי בנותיו של המשורר : אנה, שמתה בשנתה הראשונה, וז'ואנה, שמתה בהיותה בת 31 ) . היו רגעים, ששירים ספורים מעידים עליהם...
אל הספר