פרלודים 07׀ אליס ) את העיקרון הפרוידיאני-מרקסי הטבוע בבסיס הגותו של׀ אדורנו : "השאלה היא מי כאן האדון — זה הכול" . קריקטורה זו משתייכת למסורת מוכרת של פולחני אישים מאוירים, שלבשה צביון מיוחד עם עלייתו של "גיבור התרבות" על בימת ההיסטוריה . מה שהחל כסמל אריסטוקרטי מובהק נעשה משובה בורגנית, ולבסוף היה להבל מהבלי תרבות ההמונים . האיור הזה ( שהוא נצר לשושלת רומנטית שתמיד נדמה כי עברה מן העולם, ובכל זאת היא זוקפת את ראשה ) — שבעבר ראוי היה להנציח באמצעותו את המלחין הגאוני, ובאקט קומפלמנטרי את המבצע הגאוני — מנציח כאן את החוקר הגאוני, ולא בכדי מתרכז בתווי פניו ובגביניו ובמשקפיו השחורים והעבים, ופחות בקווי המתאר המרומזים-עד-בלתי קיימים של כלי הנגינה . מדוע זכה אדורנו להנצחה קריקטורית שכזאת ? אולי מפני שממילא צולם בעת שניגן בפסנתר ( מה היה אומר החוקר על תצלום עצמו ועל יומרותיו ? ) , ואולי מפני שבמובן מסוים הפירוטכניקה המחקרית שלו היא מעין מוטציה של הווירטואוז הרומנטיקוני . ייתכן שבשל סיבה זו אף יש המפרשים אחדים מרעיונותיו כ"אפקטים" פומפוזיים ( הגם שאת עולמם המושגי חסר הפשר של רבים מן ההוגים הפו...
אל הספר