תחושה של מקום 91׀ הארקדית" — אותה אגודה הנדמית גם היא לאגדה, שחבריה׀ האדירו את תפישת תור הזהב היווני-הרומי, שהאלים בירכוהו והמוזות אפפוהו — הצמיחה באופן טבעי כנפי הרמס זעירות על סנדליו, וכל דיוקן שלו התערבל מיד בתווי פניהם של יוצרים גדולים אחרים, שההיסטוריה עמעמה בכוונת מכוון, לצורך האלהתם . אבל אנושיותו של מרצ'לו, למרות תעתועיה המיתולוגיים של דמותו, בלתי ניתנת למחיקה ; היא טבועה באדג'ו הזה, שיש בו הן מאובססיית המוות של הברוק בשיאו, הן מחדוות החיים של הרנסנס, ומעל לכול — כל כולו מורכבות בלתי נתפשת, שבירה עד אימה, שעומדת בכל תיבה על סף התפוררוּת, ובכל זאת ממשיכה בזרימתה האחידה, דובבת לעצמה בשפה שאינה כֵּלִית ואינה קולית, ומבעיה פשוטים ונוקבים, ואי אפשר לכנותם אלא "חיי אדם" . קול האבוב שהומר בקול הצ'מבלו ( על ידי רוח הקודש בכבודה ובעצמה, כלומר באך ) , והיום היה לקול הפסנתר, נהפך כאן לתמצית מזוככת של האנושי . קפיצה בזמן של היצירה הזאת, אל בין קלידיו של שופן למשל, רק מבהירה עד כמה כל קישוט וכל טריל בה נחוץ ונכון, וכמה היא חפה מכל זיוף ומן ההצטעצעות שצאצאיה — די להאזין לפרלוד המפורסם מס' 4 ...
אל הספר