פרק חמישי: תנאים של נראות: קולנוע נשים וטראומה — לא רואים עליךְ - של מיכל אביעד

] 132 [ ע ק ב ו ת י מ י ם ש ע ו ד י ב ו א ו סוגיות אלו של מבנה המבט והארגון מחדש של ההתבוננות עולות בחדות במיוחד לנוכח העיסוק הבולט של קולנוע הנשים העכשווי בטראומה נשית, הכרוכה אף היא בשאלות של נראוּת . חלק גדול מסרטי הנשים שהופקו בישראל בשנים האחרונות עוסקים באירועים קטסטרופליים של אונס ואלימות מינית כלפי נשים, באבדנים הקשורים לחוויית ההגירה והעקירה, בטראומות של גזענות ואפליה גזעית ואתנית ובזהויות פצועות של מלחמה 2 פרק זה ידון בייצוג של טראומת האונס בקולנוע הנשיםוכיבוש צבאי . הישראלי העכשווי, מתוך התמקדות בסרטה של מיכל אביעד לא רואים עליךְ ( 2011 ) . טראומות של אונס, גילוי עריות או ניצול מיני מופיעות בכמה סרטים ישראליים עכשוויים שנוצרו בידי נשים . כך למשל הסרט אור ( קרן ידעיה, 2004 ) מתאר את הזנות כטראומה בין-דורית העוברת מאם מזרחית לבתה הצעירה ; לא רואים עליךְ מציג את סיפורן של שתי נשים החולקות גורל טראומטי משותף לאחר שאנס אותן אותו אנס סדרתי ; שש פעמים ( יונתן גרופינקל, 2013 ) , שכתבה התסריטאית רונה סגל בהשראת אירועים אמתיים, מספר על אודות ניצולה המיני של נערה בת 17 ממעמד חברתי נמוך...  אל הספר