פרק שמיני: קו הרקיע של ירושלים: בין המקודש ובין הבזוי

] 150 [ מ ק ו ם , ז י כ ר ו ן ו מ י ת ו ס ב ק ו ל נ ו ע ה י ש ר א ל י ה ע כ ש ו ו י בעבר ובהווה למסומן — העיר עצמה . אטען כי המרחב הקולנועי “הנחווה" 4 הן על ידי הדמויות המשוטטות בירושלים והן על ידי ( מונח של לפבר ) , הצופים בהן, ניזון מהמטען הפרדוקסלי שנוכח בעיר, מטען שמתקיים בין כוחות מנוגדים אלו ומייצר את תנועת המטוטלת שבו בזמן ממגנטת אל 5 ירושלים נתפסת בתרבות כמרחב מקודש, אולם המקוםהעיר וממנה . המקודש, משעה שנכנסנו אליו, חדל לשמש מקום מקודש . מחד גיסא האיכות המופשטת של הקדושה ביהדות והאיסור לייצר תמונה, ומאידך 6 גיסא התשוקה הקולנועית לייצר דימויים קונקרטיים של העיר הנצחית . אמנם המרחב הקולנועי האורבני של ירושלים, כפי שאבקש להראות בפרק זה, נשען על חורבותיהם של שלל הדימויים שהצטברו בנוגע לירושלים במשך יותר משלושת אלפים שנות קיומה, אלא שהחזרה, לאחר שנות גלות לארץ ישראל ובכלל זה לירושלים, מותירה בכל פעם את טעמו המר של 7 המפגש עם המציאות . בין הסרטים הממוקמים בירושלים אציין כאן את : בירושלים ( דוד פרלוב, 1963 ) , שלושה ימים וילד ( אורי זוהר, 1967 ) , מיכאל שלי ( דן וולמן, 1975 ) , הגן ( ...  אל הספר