פרק עשירי: הצופה המהורהר

] 165 [ ה צ ו פ ה ה מ ה ו ר ה ר נגלית לעין . שוב, יש פה זיקה לאוונגרד המוקדם ולחקירה האסתטית של התנועה והקיפאון בבחינת מאפיין ייחודי של הקולנוע . אנט מייקלסון אומרת על הקולנוע של ורטוב ושל רנה קלייר את הדברים האלה : כשקלייר וורטוב עוסקים בטפלול ישיר של התהליך הקולנועי, עבודתם הטובה ביותר חומקת מתיאור . קשה לתאר תנועה, ועוד יותר קשה לתאר את רגע העצירה והשחרור של התנועה, את הפיכת הכיוון שלה : משמעו של דבר הוא לפגוש את הרטט ברמה העמוקה ביותר של המיזם הקולנועי — לזהות שהאופי הייחודי של המדיום הוא ההבטחה הגלומה בו עצמו להבנה חסרת תקדים ובלתי צפויה 2 של טבע הסיבתיות . דבריה של מייקלסון מזכירים את הקושי לבטא את יחסו המגוון של הקולנוע אל הזמן, את תחושת החריגה מן השפה המילולית, את הרטט שבארת קישר לתצלום בלבד . ההימצאות "מֵעבר" לתיאור המילולי חוזרת אל היחס בין האינדקס הצילומי ובין האלביתי — החקיקה של רגע שבעקבות זאת מושהה . הקולנוע המעוכב מוליך, בעקבות הקולנוע של האוונגרד, את הטמפורליות של האינדקס ואת האי-ודאויות שלו — ה"מוּתנים הבלתי יציבים" ( " unstable conditionals " ) , בלשונו של אפשטיין — מ...  אל הספר